סרדיניה
 | |
| מגדל שנבנה על ידי הפיזאים בשנת 1305 במקום הגבוה ביותר בעיר קליארי | |
| מדינה |
 איטליה |
|---|---|
| מושל | רנאטו סורו |
| נפות במחוז |
קליארי קרבוניה איגלסיס מדיו קאמפידנו נואורו אוליאסטרה אולביה טמפיו אוריסטנו סאסארי |
| ערים במחוז | 377 |
| בירת המחוז | קליארי |
| שטח | 24,821 קמ"ר |
| גובה | 384 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ במחוז | 1,628,384 (2020) |
| ‑ צפיפות | 69 נפש לקמ"ר (2006) |
| קואורדינטות | 40°N 9°E / 40°N 9°E |
| אזור זמן | UTC+1 |
סרדיניה (בסרדו: Sardigna או Sardinna; באיטלקית: Sardegna) היא אי בים התיכון ומחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד באיטליה. יש המשערים כי האי נקרא על שם השרדנה, עם שחי בעת העתיקה.
האי הוא השני בגודלו בים התיכון (אחרי סיציליה), והוא נמצא כ-12 ק"מ דרומית לקורסיקה, כ-200 ק"מ מחופי חצי האי האיטלקי, וכ-200 ק"מ מחופי תוניסיה שבאפריקה. העיר החשובה באי היא קליארי, שהיא גם בירת הפרובינציה הקרויה בשמה. העיר השנייה בחשיבותה בו היא סאסארי.
סרדיניה היא מחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד ברפובליקה האיטלקית לפי החוקה משנת 1948, בשל התרבות בעלת המאפיינים האתניים והלשוניים הייחודיים שבו. הביטוי המעשי של האוטונומיה הוא בהצגה ובהבלטה של אופיו המיוחד של האזור בתחומי המינהל, החינוך והתרבות.
השפות המדוברות באי הן איטלקית וסרדית, שהיא שפה שמקורה בלטינית עם השפעות של שפות נוספות. בצפונו של האי השפה המדוברת היא קורסיקאית. באי סן פייטרו השפה היא עגה של ליגורית, שפת העיר ג'נובה. כ-40% מתושבי העיר אלגרו שבצפון האי מדברים בניב מקומי של קטלאנית.
באי קיימים מספר מכרות זהב וכסף, אולם עיקר כלכלת האי מתבססת על תיירות ועל ייצור יין.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרדיניה היא האי השני בגודלו בים התיכון, ושטחה 23,821 קמ"ר. אורכו של האי 270 ק"מ ורוחבו 145 ק"מ. האי, ביחד עם האיים הקטנים שסביבו, מהווה את מחוז סרדיניה, ששטחו הכולל הוא כ-24,821 קמ"ר.
האי שוכן כ-200 ק"מ מערבית לחצי האי האפניני, והים הטירני מפריד ביניהם. כ-200 ק"מ של ים מפרידים גם בין סרדיניה לבין תוניסיה שבאפריקה. מצפון לאי שוכנת קורסיקה, הצרפתית, ובין האיים מפריד מצר בוניפאצ'יו, שרוחבו 12 ק"מ. האי משתרע בין קווי הרוחב 38°–41°, וקו האורך 40° חוצה אותו במרכזו.
מבנה פיזי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרדיניה היא אי הררי, ולמעלה מ-80% משטחה הוא הרים או גבעות. בסמוך לחופי הים אזורים מישוריים מועטים. הפסגה הגבוהה באי היא פונטה לה מרמורה, שגובהה 1,834 מעל פני הים.
מצפון לדרום מצויים רכסי ההרים הבאים:
- לימבארה (Limbara) – גובה 1,362 מטר.
- אלא די סרדי (Alà dei Sardi) – גובה 1,090 מטר.
- ראזו (Monte Rasu) – גובה 1,259 מטר.
- אלבו (Monte Albo) – גובה 1,127 מטר.
- סופרמונטה (Supramonte), שבו הר קורסי (Monte Corràsi) והר אוליאנה (Oliena) – גובה 1,463 מטר.
- לינס (Linas) – בגובה 1,236 מטר.
- איגלינסטבה (Monti dell'Iglesiente), שבו הר מרגנאי (Marganai).
המים הזורמים בנהרות נחסמים בדרכם על ידי סכרים, היוצרים אגמים מלאכותיים, מהם שואבים מים להשקיה. ישנו רק אגם טבעי אחד, מצפון לאלגרו, אגם באראץ. הנהר הגדול ביותר באי הוא הטירזו, שאורכו 151 ק"מ. נהרות נוספים באי הם פלומנדוסה, אל קוז'ינס, ואל סרדינו אל טמו.
לאורך החוף ישנם מעט מפרצים המשמשים לעגינת ספינות ולנופש. רוב החופים מסולעים ואינם נוחים לרחצה. בחופים בדרום האי ובמערבו ישנם משטחי סלעים נמוכים, שאותם הים מכסה והם בעלי חשיבות אקולוגית כבתי גידול לחי ולצומח.
תושבי האי מעבדים 18.5% משטחו. מישורי הגידול החקלאי מצויים באזור קאמפיאנו, בין הרי הצפון להרי איגלינסטבה. אזור מישורי חקלאי נוסף נמצא בפרובינציית נאורה, בצפון מערב האי, בקרבת העיר סאסארי.
מסביב לאי סרדיניה ישנם איים קטנים נוספים, שהבולטים שבהם הם אסינרה, סנט פטר, סנט'אנטיוכו, טבולרה, וארכיפלג מדלנה, הכולל את האי קאפררה.
גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי התאוריה הגאולוגית, נסיבות היווצרותו של האי סרדיניה זהות לאלה של האי השכן, קורסיקה. תהליך היווצרות האיים החל בתקופת הקרטיקון התחתון, לפני זמן משוער של 100 מיליון שנה, כאשר התנגשו היבשות לאוראסיה וגונדוואנה. בין שתי היבשות נוצר ים טתיס, לימים הים התיכון.
בתקופת האוליגוקן, לפני 13 עד 35 מיליון שנה, נוצר שקע, שמיקומו הנוכחי הוא ברצועה מחופי קטלוניה שבספרד במערב, עד חופי ליגוריה שבאיטליה במזרח. סלעי הגרניט שמקורם באירוע גאולוגי זה חשופים כיום בספרד, בחוף הצרפתי שבין קאן לפר'גוס, בחוף הדרומי-מערבי של האי קורסיקה, ובצפון וצפון-מערב האי סרדיניה.
בעקבות יצירת שקע זה נוצרו האיים קורסיקה וסרדיניה, וכן האיים הבלאריים. תנועה סיבובית של הפלטה של האיים סרדיניה וקורסיקה הביאה להתרוממות הקרקע בדרום אירופה, שיצרה את הרי האפנינים ואת האלפי אפואנה בצפון איטליה, וגרמה להתרחקות האי מחצי האי האיטלקי. המשך תהליך היפרדות זה הביא ליצירת הים הטירני.
סלעי יסוד, כגון גרניט, נפוצים בסרדיניה, כתוצאה מנסיבות היווצרות האיים. יחד עימם מצויים סלעים מותמרים מסוג צפחה, וישנם באי מבנים ודרכים הבנויים מאבן זו. כן מצויים באי סלעים וולקניים. בדרום מזרח האי יש ריכוז של סלעי שיסט. גם סלעי משקע נוצרו באי, והודות להם ישנם בדרום האי מרבצי פחם באזור העיר קרבונה. התגלו באי גם מרבצי עופרת וכסף, שנוצלו עוד בתקופת רומא העתיקה.
האקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באי שורר אקלים ים-תיכוני, הקיץ חם ולח והחורף מאופיין ברוחות חזקות. האקלים בהרים קריר יותר, והשלג שכיח.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
להיסטוריה של סרדיניה קשר הדוק למיקומה האסטרטגי במרכז חלקו המערבי של הים התיכון, והיותה בסיס לנתיבי שיט בין הארצות השוכנות סביבה, שהשפיעו על תרבותה. האי היה מיושב עוד בתקופה הפרהיסטורית, ובין העמים שחיו בו בהמשך היו השרדנה, הפיניקים, היוונים, הרומאים, הספרדים ולבסוף האיטלקים.
העידן הפרהיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושביו הראשונים של האי, שהגיעו בסירות מהיבשה, היו ציידים-לקטים. באי נמצאו שרידים פלאוליתיים מועטים מאוד ושנויים במחלוקת. מקובל להניח שיישוב האי החל רק בתקופה המזוליתית, לפני כ-10,000–11,000 שנה[1].
במערת קורבדו שבאולאנה נמצאו שרידים של האדם הקדמון מהתקופה שבין שנת 6000 לפנה"ס לשנת 2700 לפנה"ס. עד אותה עת גרו בני האדם באי במערות פתוחות, גידלו בעלי חיים, השתמשו בכלי צור, צדו עופות ודגו דגים. נמצאה קרמיקה מסוג "קארדיום אדיול", מהתרבות המכונה "ציווילטה קרדיאל" שהתפתחה עד שנת 4500 לפנה"ס. כן התגלו כלים מברונזה המתוארכים לסביבות 1600 לפנה"ס (סוף התקופה הנאוליתית).
באי נמצאו מבני אבן ייחודיים שנקראים נוראגה. הנוראגה הגדול והידוע ביותר הוא סו נוראז'י די ברומיני, שאף הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1997. מבנים אלו ידועים בתור התרבות הנוראגנית. הנוראגים הוקמו בעיקר בתקופת הברונזה, בין 1500 ל-1100 לפנה"ס.
מטמון הברונזה מאתר סנט'אימבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סנט'אימבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר סנט'אימבניה (Sant’Imbenia ) שוכן בצידו הצפוני-מערבי של סרדיניה, באזור אלגרו, ונמצא סמוך לים. לצד האתר נמצא גם נמל פורטו קונטה (porto conte). החפירות באתר סנט'אימבניה התבצעו בשנים 1982-1996 על ידי החוקרת לוס צ'יאבו, שהייתה מפקחת המורשת הארכאולוגית של מחוז ססארי ונואורו. האתר ניצב על גבי שטח שהיה מיועד פיתוח אזורי, ולכן החלו להתבצע חפירות בדיקה מטעמה בשנת 1982. חפירות הבדיקה הובילו לפרויקט רחב ממדים שארך כ-15 שנה, ובו נחשף אתר התיישבות נוראגי. בשנים 2008 - 2010 נערכו חפירות מחודשות בראשות החוקר מרקו רנדלי, בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת ססארי ואוניברסיטת קיימברידג.
אתר זה מהווה גורם מפתח חשוב, לתהליך ההתיישבות והפיתוח האזורי- תרבותי. מיקומו של אתר זה מספק בנוסף גם גישה לאזור הפורה של נורה ולמוקדי הכרייה שבו. הוצע שהגישה הנוחה לאזורי הכרייה, הייתה מהגורמים החשובים להפיכתה של סנט'אימבניה לאחד הצמתים המרכזיים של רשת המסחר באי.
מבחינה כרונולוגית והיסטורית עדויות למסחר באתר זה קיימות מסוף המאה ה-9 לפנה"ס עד המאה ה-8 לפנה"ס.
אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה הנוראגית כלל האתר מבנים קטנים סביב שטח פתוח, ומטרתו העיקרית הייתה להוות חלק מתהליך התפתחות עירוני של האזור בתקופה זו. במאות ה-10 וה-9 לפנה"ס עבר האתר שינוי אדריכלי שמובחן גם במקומות נוספים בסרדיניה. השינוי כולל מעבר ממבני יחידים קטנים למבני-על גדולים, החורגים מהשטח שהוגדר קודם לכן על ידי המתיישבים המקומיים. בנוסף התאפיינו המבנים בהגדלת כמות החדרים למבנה הבנויים סביב חצר מרכזית. תוצר הבנייה הציג חלל פתוח אליפטי, עם באר עגולה, בעלות כניסות בודדות בצד הדרום מזרחי וריצוף החללים השונים בלוחות אבן גדולים, שהוגבהו ביחס לתוואי השטח הנתון[2]. על פי הממצאים, האתר רב הממדים שימש כשוק.
תיארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
העדויות לתיארוך מרכז השוק של סנט'אימבניה לתופעות הקשורות בהצטברות של מתכת במהלך חיי השוק מסופק על ידי תיארוך הבור שבו נמצאו שברי חרסים יווניים במקום. תיארוך שמאפשר למקם את פעילות השוק למהלכו של המאה ה-9 לפני הספירה[3].
מטמון סנט'אימבניה מחדר 24[עריכת קוד מקור | עריכה]
מטמון מספר 24 הוא חלק מקבוצת מטמונים נוספים, עקב מחסור בפירוט ממצאים ומידע מטמון 24 הוא המפורט ביותר. בחדר במבנה מעוגל שמספרו 24 בתוך בור מעוצב, קרוב לקירות המבנה מתחת לרצפת המבנה, נמצא קנקן חבוי, שהכיל מכלול חפצי מתכת שמשקלם הכולל נקבע ב-41 קילוגרמים. הקנקן של חדר 24, כלל בתוכו 14 מטילי נחושת עגולים, 19 שברי מטילי נחושת, 8 גרזני ברונזה וחרב מסוג אידדה (idda)[4].
חוקרי מטמון זה, הציעו כי ישנו סדר מתוכנן לאופן הנחת המטילים[5] .נראה כי המטילים הכבדים במשקלם וגסים יותר נבחרו להיות מונחים בתחתית הכלי, ומעליהם הגרזנים והחרב. בנוסף לכך החוקרים ציינו שייתכן וכוונתו של מי שיצר את המחסן (24) הייתה להשתמש בשנית בגרזנים המוטמנים. סימן שנחרט על גבי אחד מהם, פורש כזיהוי אפשרי לסימונו או למשקלו. ניתן להדגיש את נוכחותם של מטמונים, המוצבים בדרך כלל מתחת ללוחות שריצפו את שטחים אלה, ונמצא שאזורי אחסון אלה מלאים לעיתים, המכילים מטילי נחושת ופריטי ברונזה.
סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]
עדות למטילים רבים, בניה מונומנטלית והתרחבות גבולות אתר סנט'אימבניה, העידה גם על שינוי תפיסות תרבותיות, ויחסה הכלכלי- מסחרי. נוכחות טבעית של מכרות שנמצאו בשפע רב על פני הטופוגרפיה הייחודית לסרדיניה, והמטמון מחדר 24 הציגו לחוקרים תמונה רחבה כיצד המתכות השונות שימשו כחלק אינטגרלי מחיי היום יום של תושבי המקום באי.
העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-8 לפנה"ס הגיעו לסרדיניה יורדי ים פיניקים מצור, שהקימו נמלים לאורך חופי האי. הם הקימו עיר בשם "קארליס", כיום העיר קליארי, וכן שלוש ערים נוספות: סולסיס, נורה, וטארוס. במאה ה-5 לפנה"ס עברה השליטה במושבות לידי קרתגו, בעקבות מלחמה בין הפיניקים לבין תושביו הילידים של האי.
מיקומה האסטרטגי של קליארי, בין אפריקה לרומא, ביחד עם הנמל המוגן שלה, הביא את הרומאים להתיישב בה בשנת 238 לפנה"ס.
במלחמה הפונית השנייה (218–201 לפנה"ס), שהתרחשה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, הייתה העיר מושבו של הפְּרָאיְטוֹר ט. מאנליוס, וממנה ניהל את המערכות נגד התושבים המקומיים, שקיימו קשרים עם קרתגו, וכן נגד קרתגו עצמה. העיר שימשה בסיס ימי בעת המלחמה. ההיסטוריון הרומאי פלורוס כינה את העיר בשם "urbs urbinum" – בירת סרדיניה. בתקופה זו קרליס, שמה החדש של קליארי, הייתה לבירת הפרובינקיה החדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו האמפיתיאטרון ב"וילה די טיגליו". תושבי העיר הוכרו כאזרחיה של רומא עצמה. עם זאת, עדיין נותרו באי קיני התנגדות לשלטון הרומי, והקיסר טיבריוס גירש אליו כ-4,000 צעירים יהודים במטרה להילחם במורדים ובשודדים, ולהיטמע באוכלוסייה המקומית.
בשנת 456, לאחר מפלתה של רומא, נפלה קליארי, ביחד עם שאר האי, לידי הוונדלים, והם שלטו באי עד לשנת 534, עת נכבש על ידי האימפריה הביזנטית. השלטון הביזנטי באי לא היה אפקטיבי במיוחד, ובין המאה השישית למאה התשיעית התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. החל מהמאה השמינית החלו להגיע לאי ערבים וברברים, בעיקר לאחר הכיבוש הערבי של סיציליה ב-832. הביזנטים התקשו מאוד להגן על הפרובינציה הנידחת שבבעלותם. הנציב הביזנטי הכריז על הקמת שלטון עצמאי לחלוטין באי ונמלט חזרה לקונסטנטינופול.
ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 900 ל-1410 חולק האי לארבעה אזורים, ובכל אזור מונו רשויות שיפוטיות עצמאיות (Giudicati sardi). עקב המלחמות בין המעצמות הימיות ששלטו בים הטירני, ג'נובה ופיזה, לא היה באי שלטון אחיד.
במאה ה-10 ננטשה קליארי עקב התקפות של שודדי ים מורים שהגיעו מצפון אפריקה. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר, שחשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה, כמעצמה ימית, הייתה חשיבות לכך שתהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי בין איטליה לצפון אפריקה.
במאה ה-14, כבשה ממלכת אראגון את קליארי מידי הרפובליקה של פיזה. לאחר כיבוש קליארי השתלטה אראגון על שאר חלקי האי. קליארי, אשר שמה שונה ל"קאלאר", הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, שהייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית.
העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1718 הפכה סרדיניה למחוז ממלכתי עצמאי של בית סבויה, ששלט גם בפיימונטה שבאיטליה. הממלכה המאוחדת כונתה "ממלכת סרדיניה" (ולעיתים גם "סרדיניה–פיימונטה"). ב-1793 דרשו בני העם הסרדי עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני צבאו של נפוליאון. ממלכת סרדיניה–פיימונטה הבטיחה להם אוטונומיה, אך לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא קוימה.
בשנת 1860 הכריז על עצמו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה, פיימונטה וסבויה כמלך איטליה המאוחדת.
מאז איחוד איטליה ב-1870, מצוי האי בתנופת צמיחה יחסית. הבנייה באי בתקופה זו התאפיינה בשילוב של סגנון אר נובו עם הנוהג הסרדי לקישוט בפרחים. בניין העירייה בקליארי, העשוי שיש לבן, הוא דוגמה לכך.
במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה, הופצצו הנמלים בקליארי ובאלגרו[6] על ידי בעלות הברית. תושבי הערים פונו לערים ולכפרים קטנים בסביבה. תנועת פינוי זו כונתה בשם "ספולמנטו" בסרדית: נטישה. גם צפון האי נפגע קשות. המעבר הימי בין סרדיניה וקורסיקה, מצר בוניפאצ'יו, היה מעבר חשוב לאוניות בים התיכון. הנמל של לה מדלנה היה בסיס חשוב של הצי הגרמני, והוא נהרס בהפצצות כבדות. סרדיניה הוכרה כנקודת התורפה של איטליה, ואיטליה עשתה הכנות להתמודדות עם פלישה של בעלות הברית. עם זאת, הניח מוסוליני שהמלריה תכה קשות בחיילים הפולשים[7].
בפברואר 1943 נפתחה מתקפה כבדה של בעלות הברית על סרדיניה[8][9], ובמהלך החודשים הבאים הופצץ האי פעמים רבות[10][11][12][13].
בניגוד לציפיות לא טרחו בעלות הברית לפלוש לסרדיניה[14]. לאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה, ב-8 בספטמבר 1943, השתלט הצבא הגרמני על האי, אך כבר ב-20 בספטמבר 1943 נמסר שהגרמנים פינו את כוחותיהם ממנו[15], לטענת בעלות הברית בלחץ של חיילים איטלקיים ושל כוחות מקומיים[16], וכוחות של ארצות הברית ובריטניה כבשו את האי[17].
צבא ארצות הברית השתלט על בירת האי, קליארי, עקב חשיבותה האסטרטגית בים התיכון ובאזור קליארי, ובאיי מדלנה נבנו בסיסים צבאיים רבים. בסיסים אלה עברו לאחר מכן לנאט"ו. כיום חלקם נמצא בתהליך סגירה, אך הנוכחות הצבאית של הצי האיטלקי עדיין מורגשת היטב בסרדיניה.
אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הקמת הרפובליקה האיטלקית ב-1948, היא החליטה להעניק לאי מעמד אוטונומי מיוחד. בשנים 1983–1985 פעלה באי תנועה בדלנית בשם התנועה המזוינת הסרדינית. ברפורמה משנת 2001, הוכפל מספר הנפות באי מארבע לשמונה. באי מתרחש תהליך פיתוח כלכלי נרחב המבוסס בעיקר על עידוד התיירות.
בשנת 1974 נמצאו על קרקע חקלאית בסרדיניה, בסמוך למונטה פראמה פסלי אבן עתיקים שנוצרו בתקופת התרבות הנוראגית וכונו הענקים של מונטה פראמה, מכיוון שגובה הפסלים נע בין 2 ל-2.5 מטרים.[18]
מינהל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרדיניה היא אחד מחמשת האזורים האוטונומיים באיטליה. עד 2006 היו בה ארבע נפות: אוריסטנו, נואורו, סאסארי וקליארי. באותה שנה הן פוצלו, והוקמו ארבע נפות חדשות: אוליאסטרה, אולביה טמפיו, מדיו קאמפידנו וקרבוניה-איגלסיאס.
כמה מהמפלגות הפועלות בסרדיניה הן בעלות נטייה בדלנית, והן קוראות לעצמאות מלאה. עם מפלגות אלה נמנות אינדיפינדנציה רפובליקה דה סרדיניה ("הרפובליקה העצמאית של סרדיניה") וסרדיניה נציונה ("אומת סרדיניה").
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלכלת סרדיניה היא מהכלכלות המפותחות ביותר באיטליה שמדרום לרומא. החברות הפעילות באי עוסקות בעיקר במסחר (26%), חקלאות (24%) ושירותים (20%).[19] חקלאות היא סקטור חשוב בכלכלת סרדיניה, ועד אמצע שנות השבעים היא הביאה את עיקר ההכנסות לאי[20].
התמ"ג לנפש הוא 21,700 אירו נכון ל-2021.[21]
יהדות סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות סרדיניה
נוכחותם של יהודים באי החלה בשנת 19 לספירה, כאשר הקיסר טיבריוס החליט להגלות לאי 4,000 צעירים מרומא. הם הובאו במטרה לדכא מרידות ולעבוד במכרות להפקת עפרות כסף, ונטמעו באוכלוסייה המקומית. עדויות ארכאולוגיות לנוכחות זו בתקופה הרומית נמצאו בקטקומבות בסנט'אנטיוכו. במוזיאונים לארכאולוגיה בקליארי ובסאסרי מוצגים מנורות שמן עם סמלים יהודיים.
לאחר הכיבוש הספרדי של האי במאה ה-12, גדלה הקהילה בקליארי והוקמה קהילה באלגרו. בשתי הערים ישנם רחובות בשם "רחוב היהודים", המעידים על קהילות אלה. בשנת 1492, עם גירוש ספרד, גורשו היהודים גם מסרדיניה, ומאז חיה בה קהילה יהודית קטנה בלבד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של סרדיניה (באיטלקית)- הספרייה הדיגיטלית של סרדיניה
- מפות אינטראקטיביות של סרדיניה
- Lucia Chiavola Birnbaum, Dark Mother, Dark Others, and a new World Case of Sardinia
- European Subcontinental Mantle as Revealed by Neogene Volcanic Rocksand Mantle Xenolith of Sardinia(הקישור אינו פעיל)
- שי ארז, טיול אופנועים בסרדיניה: אי (של) שפיות, באתר וואלה!, 25 בנובמבר 2011
- רועי קייס, חופשה בסרדיניה: דווקא בזכות הטונה, באתר ynet, 4 ביוני 2013
- קרן לוי צדק, האי המסתורי, באתר מאקו, 9 ביוני 2013
- גיל ברזילי, חודש הקרנבלים הוא הזמן לביקור ססגוני בסרדיניה, באתר גלובס, 3 בפברואר 2018
- יובל אשד, המדריך הכמעט שלם לחופשה בסרדיניה, באתר הארץ, 3 ביוני 2019
- "סַרְדִינְיָא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמוד 287, באתר היברובוקס
- סרדיניה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Broodbank, C. (2006). The origins and early development of Mediterranean maritime activity. Journal of Mediterranean Archaeology, 19(2), 199.
- ^ Marco Rendeli, Sant’Imbenia and the Topic of the Emporia in Sardinia, PRESSES UNIVERSITAIRES DE LA MEDITERRANEE, 2018, עמ' 191- 204
- ^ Marco Rendeli, Sant’Imbenia and the Topic of the Emporia in Sardinia, PRESSES UNIVERSITAIRES DE LA MEDITERRANEE., 2018, עמ' 191-204
- ^ Marco Rendeli & De Rosa beatrice, Projecte Santa Imbenia., Nova Descobertes Arqueologiques, L’alguer, 2010, עמ' 7-18
- ^ rendeli marco, Sant’Imbenia and the Topic of the Emporia in Sardinia, PRESSES UNIVERSITAIRES DE LA MEDITERRANEE, 2018, עמ' 191-204
- ^ אוניות משחית בריטיות הרעישו מטרות בסרדיניה, המשקיף, 6 באוגוסט 1941
- ^ יומן צ'יאנו, משמר, 26 ביולי 1945
- ^ אופנסיוה כוללת על סרדיניה, דבר, 9 בפברואר 1943
- ^ ההפצצות הכנה לפלישה, המשקיף, 2 באפריל 1943
- ^ סיציליה וסרדיניה מופצצות בלי הפוגות, המשקיף, 19 במאי 1943
- ^ אופנסיבה אוירית על סיציליה, סרדיניה, המשקיף, 23 במאי 1943
- ^ ההפצצות על איי איטליה נמשכות בעוז, המשקיף, 26 במאי 1943
- ^ לפני שלום נפרד עם איטליה?, המשקיף, 20 ביוני 1943
- ^ הקרב על איטליה, המשקיף, 22 בספטמבר 1943
- ^ הגרמנים פינו את סרדיניה, המשקיף, 20 בספטמבר 1943
- ^ הקרב בקורסיקה נמשך, המשקיף, 21 בספטמבר 1943
- ^ צ'רצ'יל: המלחמה באירופה תוכרע ב-1944, המשקיף, 10 בנובמבר 1943
- ^ Keys, David (17 בפברואר 2012). "Prehistoric cybermen? Sardinia's lost warriors rise from the dust". The Independent. London. ארכיון מ-2020-01-02. נבדק ב-22 באוקטובר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ EUROPA - EURES - Labour market information, ec.europa.eu
- ^ Costasur.com, Economy in Sardinia, Italy, Mediterrenean, sardinia.costasur.com (ב־)
- ^ Luigi Barnaba Frigoli, Sardinia, economy recovering: +6.4% for regional GDP. Increase household disposable income, L'Unione Sarda English, 2022-12-23 (באנגלית)
| מחוזות איטליה | ||
|---|---|---|
| אזורים רגילים | אברוצו • אומבריה • אמיליה-רומאניה • בזיליקטה • ונטו • טוסקנה • לאציו • לומברדיה • ליגוריה • מארקה • מוליזה • קלבריה • קמפניה • פוליה • פיימונטה | 
|
| אזורים אוטונומיים | ואל ד'אוסטה • טרנטינו - אלטו אדיג'ה • סיציליה • סרדיניה • פריולי-ונציה ג'וליה | |
